Drive Time מגזין רכב וספורט מוטורי
Related Articles
גם למכוניות יש DNA. במכוניות איכותיות, ה-DNA הזה עובר כחוט השני בין הדורות, משפיע על הדרך בה המכוניות נשמעות, ננהגות – ולעתים אפילו מריחות. במשך שנים, יכלנו לשים את האצבע על DNA של מרצדס, ב.מ.וו, סיטרואן או פיז'ו. באותה מידה, יתכן גם DNA שלילי, סוג של מנחוס. תשאלו, למשל, בעלי דייהו לשעבר…
כשחושבים על כך, אין דוגמה מובהקת יותר ל-DNA טוב, מפיז'ו. במשך עשרות שנים, ייצרה פיז'ו את בולמי הזעזועים למכוניותיה בעצמה. מסורתית, למכוניות פיז'ו היתה זרימה בנסיעה. זעזועי הדרך רוככו ושוככו, במקביל לתנודות גוף מיותרות.
המכוניות היו יציבות, ההגה טוב ומדויק. היו מכוניות רבות שידעו לספק את הסחורה על כבישים טובים, אבל פיז'ו ידעו לספק אותה גם על אספלט מאתגר, שבור ומטלטל. על אף מראן הסולידי ופשטות מכלליהן, במשך שנים מכוניות פיז'ו סיפקו הנאה רבה לנהגים אוהבי הגה ולנוסעיהם.
במקביל, הצטיינו מכוניות פיז'ו בחוסן מבני ובמכללים עמידים, שהתאימו ליבשת השחורה כמו כפפה ליד. הקולוניאליזם הצרפתי אולי מת, אבל הותיר שגרירים נאמנים ברחבי היבשת, אריות ותיקים ואמינים.
לכל אחד יש את הפיז'ו החביבה עליו או הזכורה לו מילדותו, אבל הכל התחיל ב-203. ילידת 1948, זו המכונית שהגדירה את ה-DNA של פיז'ו לכל הדגמים שבאו בעקבותיה. המראה שלה מטעה – ומזכיר, שלא בכדי, פלימות' משנות הארבעים.
ב-1960, כשהסתיים היצור ו-404 כבר נולדה, 203 נראתה זקנה, שייכת לעידן אחר, לימי מלחמת העולם השנייה. אלא ש-203 היתה סופר מודרנית, מכונית שתוכננה במהלך המלחמה על דף חלק, מכונית שחזתה את האופן בו מכוניות ייסעו בעתיד.
היה לה מנוע שסתומים עיליים בנפח 1290 סמ"ק, ראש מנוע מאלומיניום ותאי שריפה חצי כדוריים. על אף יחס דחיסה נמוך שנועד להתאים לדלקים הגרועים של אז, המנוע הוציא הספק נאה של 42 כ"ס (בהמשך 45) וטיפס יפה במעלה הסל"ד. למכונית היה מרכב אחוד, מתלה קדמי נפרד, הגה מסרק (כמו במכוניות מודרניות) ובלמים הידראוליים חזקים. צורתה השמרנית למראה היתה אוירודינמית – ואפילו לפתח מילוי הדלק היה מכסה חלק, כמו במכוניות מודרניות. גל ההינע פגש בדיפרנציאל האחורי מתחתיו(Worm drive), מה שסייע בהנמכת והשטחת הרצפה לנוסעים מאחור, שנהנו ממרווח רב. לתיבת ההילוכים היו ארבעה הילוכים סינכרוניים, הרביעי בהם היה הילוך יתר, המאפשר שיוט נינוח במהירויות גבוהות.
תשאלו את אבי נוף, הבעלים של מכונית המבחן הכחולה והיפה, שמוצא את עצמו מופתע בכל פעם מחדש מיכולת השיוט הנינוחה של המכונית…100 קמ"ש, מהירות סבירה לכל הדעות – והפיז'ו הותיקה שם, שותפה נאמנה לדרך.
כבעלים לשעבר של 504 ומהיכרותי עם דגמי פיז'ו רבים, הרגשתי בבית מאחורי ההגה של המכונית הכחולה, ילידת 1953. הדלתות הקדמיות הפוכות, מה שמכונה 'דלתות התאבדות'. תנוחת הנהיגה טובה, ההגה קל ומדוייק (3.5 סיבובים בין הנעילות) והמכונית זורמת בקלילות על הכביש, משככת את מפגעיו כהלכה ומתמודדת יפה עם סיבובים מזדמנים. התנהגות הכביש מאוזנת, התחושה טובה ויציבה והבלמים טובים.
בהשוואה למכוניות אנגליות מאותה תקופה, הפיז'ו מרגישה מודרנית. מודרנית מאוד, אפילו. בהשוואה לפיאט 1100 מאותו בציר, מכונית מצויינת אף היא על אף מראה העתיק (עיצוב של שנות השלושים, עם פנסים נפרדים על הכנפיים), הפיז'ו מרגישה מעט פחות נמרצת בביצועי המנוע שלה, אך מנהגי הכביש שלה עדיפים.
כאמור, מנועה של 203 טוב וחלק, אבל משקל עצמי של טון קצת גדול עליו והתאוצה רגועה למדי. החלפת ההילוכים, הממוקמים על ציר ההגה, דורשת הסתגלות קלה; ההילוך הראשון ממוקם במשיכה החוצה ולמטה, הרביעי בדחיפה פנימה ולמעלה והשני והשלישי ממוקמים על אותו ציר, במתכוון. בנהיגה עירונית, רוב השימוש הוא בהילוכים שני ושלישי – וזה חכם. צאו מהעיר, שלבו לרביעי ותנו למכונית להתגלגל…המבט בספידומטר יפתיע אתכם, על אף מהירות מירבית לא יותר מסבירה לזמנה של 115 קמ"ש. קל וחומר אם בשעת ערב עסקינן, חלון הגג במכונית פתוח ורוח קרירה מלטפת את הפדחת ומזכירה לנו כמה כיף לנהוג ברכבים ותיקים ומיוחדים.
תודה לאבי נוף על ה"טעימה" מרכבו המיוחד.
A Site by