שנות ה-70 – משפחתיות וזכרונות

Related Articles

קיה קרניבל – פול סייז היברידי

29 במרץ 2025

גולף GTI 8.5 – החצי שעולה על השלם?

8 במרץ 2025

מקסוס מיפה 9 – ביזנס קלאס על בטריה

1 במרץ 2025

ספטמבר 1973, אוטוטו ראש השנה. יש תחושה של פריחה באויר – וטוב, טוב, טוב לי על הלב…אשתי בהריון עם הילד השלישי, חודש רביעי. קיבלתי קידום בבנק, בסניף שלי – אני עוזב את אשנב הטלר לטיפול בלקוחות עסקיים. סוף סוף שולחן משלי, קצת פרטיות.

והאוטו…בא לי להחליף אותו. להתחדש. יש לי אסקורט מודל 70', 1100 סמ"ק עם 2 דלתות. האוטו החדש הראשון שלי – אספתי גרוש לגרוש לקנות אותו, ביחד עם הלוואה קטנה מהבנק. הוא קצת צפוף לנו וקצת חלש…נמאס לי שפרינץ 1000 עושים ממני צחוק בכל רמזור – ושאפילו במהירות המותרת של 100 קמ"ש באוטוסטרדה הוא קצת צועק…

אני אוהב מכוניות – ונהנה מנהיגה. קורא את 'ברכב', את מדורי התחבורה בעיתונות היומית ופעם בשבוע נכנס ל'סטימצקי' הסמוך לסניף הבנק שלנו ומעלעל בעיתונות הרכב הזרה. לפעמים קונה גליון של 'אוטוקאר' או 'מוטור' ומפנטז קצת. הנה עכשיו, יצא אלבום המכוניות של דגמי 1974 בעברית, עם נתונים ומחירים – בדיוק מה שאני צריך בחיפוש האוטו הבא שלי…

הכיוון הוא משפחתית גדולה, עם ארבע דלתות ונפח מנוע של 1600 סמ"ק או קצת יותר. הבנתי מזמן ש-1600 סמ"ק זה לא 16 כ"ס…לכל מנוע יש תכונות משלו – ואלו משפיעות על ההספק והמומנט שלו. התקציב שלי, נדיב יותר הפעם, הוא סביב 40 אלף לירות – אבל עבור מכונית טובה, אני מוכן לחרוג. הבנק מאשר, האשה מאשרת, יש לי אור ירוק…

אני מטייל בתל-אביב. דרך פתח תקוה, המסגר, שונצינו…מתיישב, מרים מכסי מנוע, אוסף פרוספקטים, רושם מחירים. סוכנות 'אלפא רומאו' של קפריש מותירה עלי רושם – הרבה פוסטרים, תמונות, אוירה של חו"ל ואיש מכירות שמתלהב ומזמין אותי לנסיעת מבחן. בפורד אני פוגש את זה שמכר לי את האסקורט…תעבור לקורטינה אוטומטית, הוא שואג מקצה האולם. חצי רמת אביב נוסעת בכזאת…

מגיע הביתה, יושב על כוס קפה ומכין לי טבלה קטנה לרשימת הגמר שלי (הקורטינה בטבלה ידנית). אין חצי גמר – אחת מהשש שמצאו חן בעיני תהיה ה"כלה" הנבחרת;

מבט ברשימה מגלה שלמעט הקורטינה, שרשי כל המכוניות נטועים עמוק בשנות הששים. הפיז'ו והאלפא שייכות לתחילת העשור, הב.מ.וו והרנו לאמצעו – והאודי, היא ילידת 1968. קורטינה סימן 3 היא הטרייה מכולן – והוצגה בשלהי 1970 כדגם 71'. בכל המכוניות, למעט האלפא, קיימת אופציה לגיר אוטומטי, גם אם בב.מ.וו. צריך לבחור בגרסת 1802 היקרה במעט לשם כך. אני נהנה לנהוג – ובישראל של ספטמבר 1973 הכבישים פנויים. אוטומטי? לא בשבילי, אבל איש המכירות מפורד מתעקש ובלאו הכי, רכב ההדגמה הזמין הוא אוטומטי…

זכרונות / אייזיק דוידוביץ
אני זוכר את שלום ז"ל, השכן מהקומה הראשונה. היה בו שקט נפשי שכזה, ג'נטלמניות, אפילו סוג של אצילות.
הפיז'ו 404 הצחורה שחנתה ממש מתחת למרפסת שלו, כאילו הייתה תפורה עבורו. גם ה-404 ההיא, התאפיינה ברוגע, שלווה ונעימות הליכות.
לעומתה, הב.מ.וו 1602 של ראובן, השכן מקומה שנייה, הייתה מין אנטיתזה לבעליה.
ראובן ז"ל היה אדם שקט, מופנם, ואפילו נחבא אל הכלים, שלא כמו הב.מ.וו שלו. ב.מ.וו סידרה 02 – מכונית קופה עם זנב לא רגוע.

השיירה הזו כוללת גם רנו 16 שנראית מודרנית מהשאר, פורד קורטינה שמרגישה כאילו בעוד רגע יקפצו ממנה החבר'ה מהבילוש.
יש גם אודי 100 שכאילו מתנשאת על הזולות ממנה ויש את האלפא ג'וליה. ג'וליה – יש בה אופי, היא מיוחדת.
בעצם, לכל אחת כאן יש אופי. אחת לא דומה לרעותה. פעם, המכוניות היו מקוריות, מעניינות.
היו כאלה שמעזות, חצופות, היו שמרניות, גרועות והיו נהדרות. היום כבר קשה להבדיל.
אולי בגלל זה מתלהבים כאן מטסלה.

אני מתלהב מהג'וליה של יוני,
מתרגש לנהוג ב-404 של יהורם, שמזכירה לי את הטנדר של אבא,
וגם ה-1602 מחזירה אותי לסיבוב באוטו של ראובן השכן האהוב.
כל מכונית מודרנית תהיה הרבה יותר בטוחה, קלה לנהיגה.
טסלה אמנם תשפיל את האלפא בכל זינוק ברמזור ואילו אודי A6 תרגיש כמו מיליון דולר לעומת ה-100 של נדב.

אבל אנחנו, תנו לנו קורטינה, 404, ג'וליה, רנו 16, 1602 או אאודי 100 ותקבלו מאיתנו חיוך של אושר. איזה בוקר של כייף זה היה…

אז כבעלים של אסקורט, התחלתי עם הקורטינה. העיצוב שלה, בדומה לאסקורט שלי, מכונה "בקבוק קוקה קולה" בגלל קו המתניים הגלי המתרומם לכיוון הירכתיים. הקורטינה היא מכונית נאה, מזכירה מאוד את בת הדודה מגרמניה – טאונוס, רק בקוים מעוגלים יותר. שתיהן, מזכירות מכוניות אמריקאיות מוקטנות, בדומה לאופל רקורד ולקרייזלר 160 – בכל זאת, יש קשר משפחתי לתאגידי הענק של דטרויט.
אני מתיישב מאחורי ההגה – והתחושה האמריקאית עוטפת אותי, עם מבנה דשבורד שמתרומם מול הנהג והנוסע והגה קעור עם שני חישורים. הישיבה בקורטינה נמוכה, קו השמשות גבוה והתחושה מעט אפלה. בנוסף, גם המושב האחורי מרגיש מעט צפוף. משלב ל-D ויוצא לדרך, בניחותא. הקורטינה חזקה מהאסקורט שלי, אבל היא די עצלה. יותר צוברת מהירות ממאיצה. המתלים שלה רכים ולא כל כך מרוסנים, היא אוהבת לצוף ובנסיעה נינוחה מחוץ לעיר יש מי שיאהב את זה, עם מרפק שמאל מחוץ לחלון הפתוח וה'חלונות הגבוהים' ברדיו. לקורטינה הגה מסרק בדומה לאסקורט, אבל היא פחות מהנה לנהיגה וחשה מגושמת יותר בפניות. בנוסף, אין לה מגבר בלם – ולי זה קצת מפריע. אני מחזיר את הקורטינה לאולם של החברה הא"י לאוטומובילים ברח' המסגר 43 – ומבין שהמכונית הבאה שלי לא תהיה אוטומטית – וגם לא תהיה פורד.

יש לי בעיה עם הפיז'ו 404. העיצוב שלה כל כך מיושן, שהוא מזכיר לי רמבלר משנות החמישים… בישראל של 1973, פיז'ו 404 היא מכונית בורגנית, לקהל מבוגר – ואילו אני, עוד לא בן 40, מאזין למוזיקת סול ורוק מתקדם…אבל אני גם יודע שהיא מכונית טובה, שהאמינות שלה מוכחת ושהיא מבוקשת מאוד כמשומשת, אז שמתי פעמיי לשונצינו 16, לאולם של דוד לובינסקי – וקבלתי אחת בצבע בורדו למבחן. ל-404 הילוכים על מוט ההגה, הטובים מסוגם – אני מוצא את עצמי מעביר הילוכים לשם ההנאה והגיוון – באסקורט שלי ההילוכים ברצפה. פיז'ו 404 אינה מכונית מהירה, אבל היא גם לא עצלה. המנוע שלה גמיש ומגיב היטב – ובשילוב עם גיר ידני בעל חלוקת הילוכים טובה הביצועים סבירים. הישיבה ב-404 גבוהה ושולטת, שדה הראייה מצויין וקל לראות את ארבע הפינות של הרכב…לפחות יצא משהו טוב מאותם סנפירי זנב מיושנים. ל-404 מערכת מתלים מצויינת והגה טוב – היא נוחה מאוד בנסיעה על כבישי תל אביב המשובשים ומתנהגת יפה בפניות בהן אני מנסה אותה. לא ספורטיבית, אבל מהנה ומגיבה. אלא שאז מבטי נופל על לוח השעונים המיושן – ועל חישוק המתכת של הצופר במרכז ההגה…תנו לי פינק פלויד או ג'נסיס, לא אלביס…

יש לי בעיה גם עם רנו 16. היא מכונית נאה, מודרנית ומתקדמת, קל וחומר שנבחרה כמכונית השנה של 1966. בניגוד לאחרות, היא מציעה דלת חמישית שימושית (הצ'באק), שמאפשרת לי שימושיות של סטיישן ללא המראה המגושם. הרנו יודעת לעשות את כל מה שהפיז'ו עושה – ואפילו יותר טוב. היא מהירה יותר – וזה מורגש, בתאוצה ובמהירות השיוט. יש לה אחיזת כביש טובה והתנהגות בטוחה יותר, תודות לשלדת הנעה קדמית מוצלחת. היא מרווחת יותר – ולוח השעונים הנאה שלה אפילו מציע לי מד סיבובי מנוע. עם זאת, הישיבה בה נמוכה יותר (שזה דווקא בסדר) אבל שדה הראייה פחות טוב. מה לא אהבתי בה? אני יודע…נהניתי יותר מהנהיגה בפיז'ו. מההילוכים, מההגה, מתחושת הזרימה על הכביש. קצת חבל לי, כי הרנו היא באמת מכונית טובה, אבל לא התחברתי.

מרנו 16 אני עובר לאודי 100, מכונית מודרנית אחרת עם הנעה קדמית. זו מכונית גדולה יותר, שמותחת את התקציב שלי מעל ומעבר – אבל היא שייכת לקטגוריה גבוהה יותר – ושם המחיר שלה הוא בין הזולים…אודי 100 תוכננה בתקופה שאוטו-יוניון נשלטה ע"י דיימלר בנץ, לפני האיחוד עם NSU ולפני הרכישה ע"י פולקסווגן. היא מרגישה המכונית האיכותית ביותר בחבורה; גדולה, מרווחת, נוחה כמעט כמו הצרפתיות ובעלת שדה ראייה מצויין. התחושה בה מודרנית והדשבורד מרשים ב"נקיונו". הביצועים טובים, ההגה קל וטוב, אחיזת הכביש גבוהה…אודי 100 נינוחה יותר ב-130 קמ"ש מקורטינה או 404 על 100, למעט שריקת רוח תמידית מכיוון החרטום…האודי מהנה לנהיגה מבלי להיות ספורטיבית ותחושת הנסיעה בה רכה יותר מהסטנדרד הגרמני, אבל חסרה לי בה קצת דרמה, אותה אקבל במכונית הבאה.

ב.מ.וו 1602 קצת מזכירה לי את המכוניות של NSU. גם בעיצוב, גם במרכב שתי הדלתות וגם בתחושה של שלם העולה על סכום חלקיו – יש בה משהו שהופך אותה למכונית לנהג על אף הנתונים הצנועים, משהו בחיבור שבין אדם למכונה. בדומה לאלפא ג'וליה, גם לב.מ.וו אין הגה מסרק – וזה אומר שרמת הדיוק והחדות נפגעות במשהו, אך המשוב החוזר מהמכונית, תנוחת הנהיגה ושדה הראייה המצויינים תורמים לחוייה הכוללת. שוב, בדומה לג'וליה, גם כאן יש דוושות מיושנות היוצאות מהרצפה – ולא תלויות – אך זה דווקא נוח ומותאם לתנועה הטבעית של הרגל. גלגל ההגה גדול מדי אבל מוט ההילוכים קצר, נופל טבעי ליד – ובמכונית המבחן הכתומה אפילו הותקנה התיבה האופציונלית עם 5 הילוכים קדמיים. ב.מ.וו 1602 היא מכונית שצריך לכבד – המתלה האחורי הנפרד שלה רגיש לשינויי מצערת והזנב שש לצאת למחול, גם כשמדובר במכונית בסיסית עם 85 כ"ס. ביצועי הב.מ.וו טובים יחסית, מזכירים את הרנו TS16. להבדיל מהפיז'ו והפורד, זו כבר מכונית נמרצת. חשקתי בב.מ.וו בגלל האופי הצעיר והדינמי שלה – גם מוטל'ה שפיגלר ועוד מספר כדורגלנים קנו אחת – אבל המושב האחורי הצפוף והקושי בכניסה וביציאה ממנו פוסלים עבורי את הב.מ.וו כמשפחתית. אני מחזיר את המכונית ליבואן, רכב ניר מרח' נירים ביד אליהו – וחש תחושה קלה של החמצה. דווקא אהבתי אותה, את הגרמניה…

אלפא ג'וליה היא המתחרה המובהקת של ב.מ.וו סדרה 02. באולמות התצוגה, בטעם הקונים הפוטנציאליים ועל מסלולי המירוצים באירופה. מכונית מעט מיושנת עם עיצוב קופסתי, אבל יעיל אוירודינמית. אלפא ג'וליה מכניסה אותי לאוירה אחרת, עשירה יותר בתחושות ובצלילים, מושיבה אותי מאחורי דשבורד יפה מצופה עץ ושני שעונים גדולים, אחד למהירות והאחר לסיבובי המנוע. היא מגיעה עם תיבת 5 הילוכים קדמיים כסטנדרד – והעברת ההילוכים בה היא עונג מכאני. למנוע מקבץ צלילים וטונים משלו – ורגל ימין מנצלת את זה, מאיצה את המכונית במעלה הסל"ד והדציבלים עד ההילוך הבא – וחוזר חלילה. לג'וליה התנהגות בטוחה יותר מהב.מ.וו, אך גם בה קל להוציא את הזנב. אילו רק היה לה את הגה המסרק של האלפטא…לג'וליה 1.6 ביצועים טובים שמתחרים באודי – והיא מאיצה יפה בארבעת ההילוכים הראשונים, קצת פחות בחמישי, שהוא הילוך יתר. אני שמח לגלות שהמכונית מרווחת יחסית לאורכה הצנוע, שנעים לשבת מאחור – ושלא מוותרים בה על שדה ראייה טוב. לג'וליה יש מוניטין בעייתי בארץ – זו לא מכונית לנהג הממוצע. מעט מוסכים יודעים לטפל בה כראוי, יש לה נטייה להחליד עקב השימוש בפלדה סובייטית שלא טופלה כהלכה (ג'וליות מוקדמות היו עדיפות בהקשר זה) והביקוש עבורה כמשומשת עשוי להתגלות כהימור.

חמוש ברשמים ותובנות אני שב לאסקורט שלי. ביום כיפור יהיה לי זמן לשבת עם עצמי, להתלבט ולהחליט…

ינואר 1974, הלידה מתקרבת. את יום כיפור ואת השבועות הבאים אחריו העברתי במקום אחר, בתוך תופת. בין חברים שנפלו לחברים שנפגעו. נפרדתי מאשתי ומשני ילדיי בחיבוק ארוך – והפקדתי בידייה את מפתחות האסקורט הירוקה.
ספק אם הזיזה אותה כל הזמן הזה.

ברדיו, שיר חדש מתנגן – סע לאט שמו – והוא מזכיר לי את הנסיעות הארוכות למילואים באסקורט שלי – וגם את העובדה ששרדתי את התופת וכדאי שאטרוף את החיים האלה. האודי קצת גדולה עלי וקצת רגועה מדי – אולי אקנה אחת ביום שאנהל את הסניף, בעוד מספר שנים. כרגע, בא לי לחיות, לחוש, להתרגש – להפוך כל נסיעה לחוייה. אני בוחר בג'וליה – ומוציא למכירה אסקורט ירוקה עם מוניטין.

תודה לבעלי המכוניות שהשתתפו בכתבה זו, שחלקם הגיעו מקצוויי ארץ – לא עניין של מה בכך:
דני הורטא, אודי ווקוביץ', יוני אביר, יהורם רושו, נדב אלדר, אלי גבורה ואורי רוכפלייש.

אוהבים נוסטלגיה?
מוזמנים לחזור אחורה בזמן ולקרוא גם את הכתבה שלנו על המשפחתיות בשנות ה-60…