יגואר באדום בוהק – כש-E פגשה את F

אייזיק דוידוביץ 13 באוגוסט 2017 9,942 Views

שמרון אנגל עושה צדק הסטורי:
לא פחות משלושים ושבע שנים, בעלים מתחלפים וטרנדים משתנים, לקחו לאנשי יגואר להחליף את E טייפ המהוללת במחליפה המתבקשת, F טייפ. שלושים ושבע שנים שידעו עליות ומורדות, לרבות השנים הקודרות של בריטיש ליילנד – שפגעו אנושות בכל תעשיית הרכב הבריטית. שלושים ושבע שנים בהן הפכה מכונית הספורט של יגואר מחתולה סקסית לנמרה שמנמנה ולא כל כך יפה (XJS), אשר יפתה בהמשך תחת הכינוי XK8 – גם אם לא היתה מכונית ספורט של ממש אלא GT כבדה ומפנקת.

היום, כאילו לא חלפו להם שלושים ושבע שנים, הגיע הזמן לעשות צדק היסטורי ולהכיר ל-E טייפ קשישא את יורשת הכתר, F טייפ.

היום היה חם, יום קיץ הביל. פתחתי דלת קטנה, הנחתי את כף יד שמאל על ספה הרחב ושלפתי את עצמי אל מחוץ לקוקפיט הצפוף, לוקח כמה צעדים לאחור, להתבונן. בעצם, להתפעם. יגואר E טייפ היא מכונית יפה, חושנית, אפילו פאלית במידת מה. כשהוצגה ב-1961 היתה לא פחות מסנסציה – וכשאנחנו נוסעים היום במכונית האדומה בת ה-53, היא נותרה סנסציה למשתמשי הדרך האחרים. יש לה קו מותניים נמוך וזורם, כנפיים ארוכות ומעוגלות וזנב כה סקסי, שצריך לנסוע מאחורי מכונית כזו ולראות אותה בתנועה על מנת להפנים את מידת החושניות שבה. גם F טייפ, הזהה באורכה לאמה הרוחנית, היא מכונית יפה, מסובבת ראשים אמיתית. אבל אין בה את מקדם ה'ואו', אותה עצירת נשימה מתרגשת שאנו חווים מול מכוניות נדירות ביופיין. E טייפ, למשל.

את שורשיה של E טייפ קל למצוא במכונית המירוץ D טייפ, מכנית וגם עיצובית – אבל זה בהחלט לא נעצר שם. היפהפיה האדומה שהועמדה לרשותנו היא מהסדרה הראשונה – ולטענת רבים, היפה ביותר. אמצעי הזיהוי הבולטים של הסדרה הראשונה הוא פנסים קדמיים מכוסים ופנסים אחוריים קטנים ומעוגלים, הזורמים עם צורת הכנף. המכוניות הראשונות, הן בתצורת קופה והן כקונברטיבל, היו דו מושביות בלבד – אך בהמשך יצאה גרסת 2+2 ארוכה יותר, בפזילה לעבר השוק האמריקאי. יחודה של גרסה זו בהגדלה מושלמת, לטעמי, של המכונית, תוך שמירה על הפרופורציות הקיימות, כך שהחלונות והגג הגבוהים יותר לא ממש מפריעים. ב-1969 יצאה הסדרה השנייה, ללא כיסוי לפנסים הקדמיים, פנסים אחורים רבועים, פשוטים יותר ופגושים מוגבהים קמעא. בעוד שתי הסדרות הראשונות השתמשו במנוע ה-XK המסורתי של יגואר(גל זיזים עילי כפול, ששה ציל' בטור), הסדרה השלישית – ילידת 1971 – השתמשה במנוע V12 חדש ובבסיס הגלגלים הארוך של גרסת ה-2+2 לכל הדגמים, אולי במעין רמז לבאות.

לאדומה שלנו מנוע בנפח 4.2 ליטר, הנעזר בסוללת מאיידים, שלושה במספר. התנעתו קלה וצלילו האסרטיבי מרמז על כך שהוא בא לעבוד. אני משחק עם כוונוני המושב המוגבלים ועם גלגל ההגה הטלסקופי למציאת תנוחת נהיגה טובה. יושבים בה נמוך, ב-E. הרגליים פשוטות לפנים, יד ימין נופלת באופן טבעי על מוט ההילוכים הגבוה. המראה לפנים משובב נפש; בקו הראשון, סוללת שעונים ומתגים ששובים ושואבים אותך לתוך קוקפיט יעודי ומזמין. בקו השני, אנו פוגשים במכסה מנוע ארוך, התחום בכנפיים בצדיו ומציג לראוה חרכים ליציאת האויר החם ותפיחת כח מרכזית. בקו השלישי הכביש, הנבלע מהר תחת מכסה המנוע הארוך. התאוצה מרגשת, הנהיגה פיזית. אני מרגיש כאילו נוהג אנוכי במכונית מירוץ ישנה. כפות הידיים מונחות על גלגל הגה דקיק מעץ, גדול קוטר. ההיגוי נטול תיגבור אך שופע ברגש כמותו לא נמצא באף מכונית מודרנית, המצויידת בהיגוי מוגבר כזה או אחר. כבר ממהירות זחילה ההגה – בשיטת המסרק – הופך לקל. ההגה הזה הוא סנסציה. מדויק מאוד ומאפשר להוביל את האף הארוך בדיוק לאן שרוצים, גם אם המתלים מוחים קמעא בזויות גלגול צנועות. בכבישים המתאימים, E טייפ מאפשרת לשמור על קצב ראוי. גם הבלמים – ארבעה דיסקים -לא מאכזבים.

איזו התרגשות. פנייה רודפת פנייה, הורדת הילוך, תנועת הגה עדינה, האצה. המנוע הבשרני משתף פעולה. יש לו מומנט של קטר אבל הוא אוהב לעלות בסל"ד ומיידע את כל הסובבים אותו על כך. ל-E טייפ הראשונות היה מנוע בנפח 3.8 ליטר שהפיק 265 כ"ס לפי תקן פחות מחמיר מאשר בימינו. ל-4.2 הספק דומה, אך מומנט בריא יותר ותיבת הילוכים משופרת(עדיין ארבעה הילוכים קדמיים), עם סינכרון להילוך הראשון. גם ל-3.8, בה נהגתי לפני שנים רבות בחו"ל, לא חסר כח – אך תוספת המחץ של ה-4.2, מורגשת. אנקדוטה מעניינת בדברי ימי ה-E טייפ, מספרת שרק שלוש מכוניות המבחן הראשונות מ-1961 סיפקו את ההספק המוצהר, לטובת תוצאות מבחנים טובות בעיתונות הרכב דאז. בעלי המכוניות הבאות נאלצו להסתפק בפועל בהספק הנמוך בכ-30 כ"ס מהמוצהר…

היה זה יום קיץ חם, יום קשה – ולאחר ששלפתי את עצמי מהמכונית האינטימית, החלטנו לתת למכונית לנוח קמעא, לפני הסשן הבא. המנוע דמם, קולות פיצפוץ מתכתיים נשמעו במגרש העפר הריק. כמה את יפה, יגואר E טייפ. מחישוקי השפיצים שלך ועד לגגך הקמור.

פשוט להתאהב באגדה.

בינתיים, במקום לשקוע באשליות, אני לוקח את עצמי ומתיישב ב-F טייפ הפתוחה והחדשה, אשר מחירה מתחיל ב-795 אלף שקל. גרסת הקופה שלה יפה יותר, לטעמי – וגם זולה ב-70 אלף ש"ח – אבל גם למכונית הפתוחה לא חסרה נוכחות. מתיישב בפנים ולוחץ על כפתור ההתנעה, כמו ב-E. רק שכאן זהו מתג חשמלי, בעוד שבקשישה התחושה מכנית ומערבת. פתחי האיוורור פוצחים במחול משלהם ומתרוממים למקומם הקבוע. תנוחת הישיבה קלה לכיוונון מושלם ומושבי העור נוחים ותומכים לעילא ולעילא. המכונית רועמת, בעיקר מהמפלט. במצב הסטנדרטי, הוא מכריז על בואו. במצב ה"פתוח", גם הכלב של השכנים יכריז על בואו. מכונית ההדגמה היא בגרסה הבסיסית, עם מנוע בנפח 3 ליטר(6 ציל'), מוגדש על, המפיק 340 כ"ס וקרוב ל-45 קג"מ. גרסה בסיסית? עם 5.3 שניות למאה ותאוצה שמדביקה אותך טוב טוב למשענת, המושג בסיסי מקבל משמעות מחודשת. למען הפרוטוקול, קיימת לאותו מנוע משובח גם גרסה עם 380 כ"ס – ולממהרים, גרסאות 8 ציל' עם 550 כ"ס רק מחכות לכם, אם תהיתם. בהמשך, אגב, צפויה גרסה עוד יותר בסיסית, עם מנוע 2 ליטר(4 ציל') מוגדש טורבו, המפיק 300 כוחות סוס נאים למדי. נאים נאים, אבל בוודאי שלא משתווים לסוס הגזעי השוכן מתחת למכסה המנוע הארוך(יחסית) של ה-F ולצלילים ששואג המפלט.

אז כח, כאמור, יש – וגם אופי. המנוע חוצה בקלילות את קו 6000 הסל"ד ונושם שם היטב. בין הפניות הוא מאיץ חזק יותר מ-E קשישא, בועט לכם בקישקעס. בסיבובים, התחושה מהשלדה מצויינת. מההגה, פחות. הוא קל מדי ונותר אילם, בכל מצב של בורר מצבי הנהיגה. על אף חישוקי "19 אימתניים וצמיגים סופר רחבים מאחור, F טייפ מתנהגת כמו מכונית ספורט שמגיבה ולא כמכונית GT שעושה טובה. היא מהדקת קו בנחישות ויודעת גם להרחיב את קו הפנייה עם הסרן האחורי. תענוג אמיתי ליודעי ח"ן מוטורי.

כיף לשבת ב-F, כיף לנהוג בה. יש לה עיצוב פנים מזמין – ובלחיצת כפתור זריזה, גג הבד החשמלי מתרומם ומעניק לי מעט פרטיות עם עצמי. ל-F גיר אוטומטי טוב מבית ZF עם שמונה הילוכים, המשמש כיום לא מעט יצרנים. למרבה המזל מוצעת גם אופציה ידנית – לא עניין של מה בכך, לאחר שיצרני האקזוטיקה האיטלקיים ביצעו בגיר הידני קבורת חמור ושלחו אותו אל אבותיו. עם זאת – ואם להיות כנים – כנראה שהגיר האוטומטי מתאים יותר לאופיה של המכונית הזו ולמנועה.

F טייפ אינה מכונית קלה. 1.6 טון משקלה בגרסה זו, כ-330 ק"ג יותר מ-E קשישא – ועל אף יכולותיה הרבות, המאפילות על האייקון המקורי, זה מורגש. אחד האלמנטים המרגשים ב-E, זו תחושת הקלילות. מן זרימה חסרת מאמץ שכזו – ואת זה, אין לי ב-F. האם זה קריטי? עניין של טעם, אני מניח. F טייפ היא מכונית משגעת, ברוכת כשרונות ומצודדת למראה. אולי המכונית המוצלחת ביותר של יגואר מזה שנים. למען האמת, היא כל כך מוצלחת, שלדעתי הצנועה גרסת הבסיס מספקת את הסחורה.

אבל E טייפ יש רק אחת.

ׁׁ

סיפורה של ההיא, האדומה שלנו

היא נרכשה ע"י צלם תל אביבי שעבד בירושלים. היא – יגואר Etype בציר 1964 הגיעה לארץ הקודש מפורקת וארוזה במכולה. יגואר אפילו שלחו איתה טכנאי, שיבצע את ההרכבה. אבל כבר בדרכה לקבלת הרישוי הישראלי, עברה העולה החדשה תאונה קשה עם משאית של חברת חשמל. היגואר נהרסה כליל.

כספי הביטוח שימשו את הצלם להזמנת אחת כזו חדשה, אלא שהפעם, זו הגיעה לארץ כשהיא כבר מורכבת. בשנות השמונים נרכשה היגואר שלנו על ידי איש עסקים מפורסם, שהטיס אותו לסדנת השיפוץ המובילה באנגליה שם שוחזרה בעלות בלתי נתפסת ובאופן מושלם.

באותה סדנא פורק הרכב לגורמים, חוברו הפרונט והבק לתבניות להתאמת מידות ומרחקים מקוריים. הוחלפו גשרים, נחתך הגג והורכב חזרה בהלחמות מקוריות בהתאם לנתוני יצרן ולמידות המדויקות לפיהן ירד הרכב מפס היצור. לאחר השלמת השלדה הרכב הוכן לצבע ונצבע בדופון מקורי בדיוק כמו בצביעה המקורית שנצבע במפעל.

בסיום צביעת השלדה הורכב הרכב חזרה כשכולו מורכב מברגים/גומיות/צירים/תושבות חדשים. גם מערכת חשמל חדשה כמו גם מנוע ששופץ מאפס, היוו חלק מתהליך שיפוצה של האדומה.

כעבור כשנתיים, בשנת 1991, חזרה האדומה שוב לארץ ושימשה כרכב יומיומי לבעליה. עד שבשנת 1997, מסיבות אישיות של בעליה, הוכנסה היפיפיה לתרדמת של עשר שנים באחסנה מבוקרת טמפרטורה. היגואר האדומה עברה בסה"כ 9000 מייל מאז השיפוץ באנגליה וב-2007 נרכשה על ידי הבעלים הנוכחי שמחזיק בה עד היום.
E אגב, מוצעת למכירה. ניתן להשאיר פרטים במערכת.

פנים רבות לה, ל F – type / טל אבן

היא Fast type, או יותר נכון beautiful- fast- cars type. זה היה הסלוגן של יגואר במשך שנים, ועליו נשענת פילוסופית העיצוב של מעצב הבית של יגואר, איאן קאלום, קרוב לשני עשורים. המכונית הזו כה מפוסלת ומעוצבת, ממש כמו בת דודתה, זו שהיתה צמודתו של אותו אחד שמבקש את המשקאות שלו מנוערים ולא מעורבבים, עד שהמילה beautiful זה בלשון המעטה.

ו- fast? ובכן, המכונית הזו, גם בגרסת הבסיס המצוידת ב 340 סוסים ״בלבד״, בטח לא גרסת ה- יגוR, חמושה במנוע משושה צילינדרים המסתייע במגדש על, משוגרת קדימה כפגז הנורה מלוע תותח. אז כן, היא בהחלט עומדת בהגדרת ה beautiful fast car.

המכונית הזו היא גם Furious type. אולי בגלל האדום העז שהיא עוטה, המכונית בה נהגנו. אולי הרצון לייצר את הילדה הרעה מבית יגואר, "one mean machine". כשרק תבקש, היא תדע לכעוס. לכשכש בזנבה, לרעום באגזוזיה. כאילו היתה פר הרושף בנחיריו ורודף אחרי השמלה האדומה שעל גופו. עצבני. מהיר ועצבני.

כן. היא גם Fun type. כזו שבא לך לצאת איתה לסיבוב. סתם כך, בלי יעד ובלי מטרה מוגדרת. היא מהנה מאד. ולא נמצא עדיין הנהג שלא שחרר חיוך קטן בזוית הפה עת ישב בה והניע, כאילו היה ילד שקיבל לגו חדשה.

Focused type? בהחלט. היא מאד ממוקדת מטרה שלשמה נוצרה. היא נותנת חוויה של מכונית מהירה, איכותית, בטוחה, ומלאה בגאדג׳טים. חלקם מגניבים וללא תכלית אמיתית (כמו פתחי אוורור מרכזיים שמתגלים ונעלמים לפי תפעול המזגן), חלקם מוסיפים לחווית הנהיגה (כפתור המעצים את צליל האגזוזים וספוילר אחורי נשלף), מאידך, כל מה שלא קשור לחוויית הנהיגה נזנח כמעט לחלוטין, כמו מקום אחסון ברכב ובתא המטען, שגודלו אינו מספק אפילו לאחסון של תיק קטן.

היא גם ממש Friendly type. קל לנהוג בה באופן דינאמי, והיא יודעת מאד להחמיא לנהג ולתת לו תחושה שיכולותיו גבוהות מכפי שהן, מאחר והיא מאד קלה לתפעול ושומרת עליו היטב. ניתן לכשכש בזנבה, אבל קשה לאבד את הצפון. היא קלה מאד לשליטה ולנהיגה מהירה, והנדסת האנוש מצויינת.

ובכן, היא גם Fire bird type. זוכרים את מכוניות השרירים האמריקאיות של שנות השישים-שבעים, שניחנו במכסה מנוע ארוך ארוך, זנב קצר, מנוע v8 בריון וצליל אלוהי? ובכן, אין פה אמנם שמונה צילינדרים, אבל המפלטים שלה נותנים תחושה כזו, וצליל שמאד מחמיא לרכב הזה. ואה, כן, יש פה גם את כל השאר. יש לה גם לוק. כזה של Fashion type. בלבוש הנכון, ובמקרה הזה באדום בוהק כאמור, היא מהממת את הסביבה, מסובבת ראשים, ואגב, של כולם. בעצירה מסוימת ניגשו אלינו 3 גברות לא צעירות כלל, צילמו ושאלו שאלות ״בשביל הנכד״, אבל המבט שלהן שידר שפריט האופנה הקינטי הזה מאד מצא חן בעיניהן, הן אולי גם הלכו רחוק עם מחשבה עם ישיבה ברכב לצד עומר שריף או סטיב מקווין, משקפיים גדולים ומוגזמים עד מאד, צעיף ומטפחת על הראש, כשהם מתרחקים עמה אל עבר האופק.

ולבסוף, היא גם ה – Frustrating type . ואת זה חשתי היטב כשהשבתי את המפתחות לידי נציג היבואן. ״זה לא אתה, זו אני״, אמרה, וקרצה לעברי עם הפנס האחורי המפוסל שלה.

יגואר בפעולה: