אולדסמוביל – Delta Force 88

שמרון אנגל 23 ביוני 2020 3,453 Views

מעולם לא פגשתי את בוורלי ל. קונדרה מאורלינס, אינדיאנה. בטח לא בחודש יולי, 1967 – כשאני עוד לא הייתי בתמונה וכשהיא נכנסה לסוכנות הרכב 'מידלטון מוטורס' שבעיר מגוריה – והתעניינה במכונית דרמטית במיוחד, מתוצרת אולדסמוביל.

הגברת קונדרה חשקה בדגם הבכיר בסדרת הדלתא 88, קאסטום בעיצוב הרדטופ קופה, בצבע בורדו עז שענה לשם Burgundy Mist ובמנוע האופציונלי המכונה סטארפייר, בנפח 425 אינץ' מעוקב (7 ליטר) ובהספק של 375 כ"ס. ביום שבת, ה-22 ליולי, 1967, רכשה בוורלי את המכונית תמורת סכום לא מבוטל (דאז) של 4436.04 דולר – וב-16 לאוגוסט קיבלה המכונית טייטל רשמי של מדינת אידיאנה.

אני יכול רק לשער את תחושותיה של בוורלי כשהתיישבה לראשונה במכונית הגדולה – חמישה וחצי מטר אורכה. מן הסתם, הביטה לפנים מעבר למכסה המנוע הארוך, הביטה סביבה בתא הנוסעים התואם לצבע החיצוני, בלוח השעונים דמוי העץ, בגלגל ההגה המעוצב, בעל הצבע התואם גם הוא. לא אתפלא אם עלה חיוך על שפתיה כשהניעה את המנוע הגדול ושמעה את נהמת שמונת הצילינדרים, פס קול מוכר לכל אמריקאי, מניו יורק ועד לוס אנג'לס…

החיוך הזה ליווה גם אותי, כששילבתי את מוט ההילוכים הקצר עם ראש העץ העגול ל'דרייב' – והתחלתי בנסיעה רגועה. אתה נישא על גל של מומנט, ההילוכים האוטומטיים עוברים ברכות, הנסיעה נעימה ורכה וההגה קליל. אם בוורלי שלנו חיפשה נהיגה רגועה, האולדסמוביל הגדולה ידעה לספק את זה. המושבים נוחים, תנוחת הנהיגה נמוכה ומצויינת, קוטרו של גלגל ההגה קטן יחסית ושדה הראייה הטוב נתן לה מידע על מיקום קצוות המכונית.

כפי שסיפרתי לכם, מעולם לא פגשתי את בוורלי – ולכן לא אדע אם היה לה גם צד אחר. דרמטי. כזה שהוציא ממנה את הג'ננה – והביא אותה בימי ראשון בבוקר לרצועת הדראג הקרובה לביתה ולא רק לכנסיה…כי כשהאולדסמוביל מריחה את ריחות הגומי והדלק השרופים מרצועת הדראג, היא מתחילה להרגיש בבית ולחלץ עצמות והמחט במד סיבובי המנוע (האופציונלי והמשולב עם שעון הזמן) מקפצת בעליזות. לאולדסמוביל של בוורלי 375 כ"ס ברוטו (כך מדדו אז), שהם כ-300 כ"ס נטו ומשקלה של המכונית, מוכנה לתנועה, עמד על 1.9 טון. זה הספיק לתאוצה ל-60 מיל"ש (96 קמ"ש) של 8-9 שניות והדביק את בוורלי לכיסא, כשנהמת המנוע מטפסת והופכת לשאגה – וחוזר חלילה עם החלפת ההילוך…פס הקול מהמנוע מלווה ביללת צמיג מחליק עד 50 או 60 קמ"ש – ואם בוורלי היתה מזמינה דיפרנציאל מוגבל החלקה, זה היה קורה הרבה פחות וזמן התאוצה היה משתפר במעט…

נהיגה במכוניות שרירים אמריקאיות מהסיקסטיז היא דרמה. יש בה קסם שלא ניתן לכמת במדדים אובייקטיביים, כמו כמה G היא מפתחת בסיבוב(אל תשאלו), מה מהירותה המירבית(רובן לא עברו את ה-200) וכמה מהר היא עוצרת(לאט מדי). מכוניות ספורט אירופאיות כמו פורשה 911 או יגואר E טייפ עשו להן בית ספר ברוב המדדים האלו, רק שהן היו יקרות ב-50% מהאולדסמוביל של בוורלי, הציעו שימושיות מוגבלת ואחזקה הרבה יותר יקרה. לאמריקאי הממוצע של הסיקסטיז, שרצה לשלב מנוע בשרני עם עיצוב קופה נחשק, שימושיות ועלויות נוחות, מכוניות הפוני(מוסטנג ושות') והשרירים(מכוניות גדולות יותר) סיפקו את כל הדרמה שבעולם. רעש ודלק שרוף ויללת צמיגים וכל העיירה שצופה מהטריבונות…רבע מייל של סיפוק, 17, 15 או 12 שניות של אושר.

מעבר לכח הזמין, שרק מחכה שישחררו אותו עם הדוושה הימנית הגדולה, הסיפוק שלי מגיע דווקא מלנסות ולנהוג את המכונית הגדולה הזו באופן מדוייק, בכבישים שיכולים לגרום לה להרגיש כמו כריש באמבטיה. ההגה הקל מהיר יחסית (3.5 סבובים בין הנעילות) ועבודה נכונה עם המצערת, מהכניסה לעיקול ועד ליציאה ממנו, תסייע לממותה בצבע היין לחצות אותו בקצב סביר. אתם לא תרצו לקחת מכונית כזו להרי ירושלים או לכביש בית אורן, אבל היא תיסע שם יותר מהר ממה שאתם מצפים.

האולדסמוביל של בוורלי עשתה עלייה ושייכת היום לדרור, שכמוני, גם הוא יליד הסיקסטיז. איש גבוה וחביב, מכור לאמריקאיות ובעיקר לקדילאק. מעבר לעיצובה המוחצן ושובה הלב, האולדסמוביל הזו מקורית להפליא – ומעידה על כך בתיעוד מלא מיום הזמנתה ועד ימינו, עם כל הקבלות על הטיפולים שעברה. בנהיגת המכונית בחג שבועות האחרון, עם היציאה מסגר הקורונה המתמשך, אינני יכול שלא להעריך את המקוריות הזו, במכונית מבוגרת ממני, שעדיין מרגישה טרייה וגורמת לי לסיפוק רב.

שיחקת אותה, בוורלי. היה לך טעם טוב.