Drive Time מגזין רכב וספורט מוטורי
Related Articles
חמש וחצי לפנות בוקר, עוד חשוך בחוץ. הכביש שומם לחלוטין, ורק אני והפולקסווגן טרנספורטר הלבן ששוכב על הצד, דוממים בשקט לצד הכביש.
מספר שניות קודם לכן, פיללתי לכך, שזה כבר ייעצר. הרכב התהפך והתגלגל שוב ושוב, קולות חבטות הפח המתקמט והתנפצות הזכוכיות מסביב, ואני בתוכו, ממתין וממתין וממתין…
פתאום השתררה לה דממה…
יצאתי ללא פגע. אמנם, פיסות זכוכית קטנות מילאו את רעמת השיער שהייתה לי אז, אבל אני בריא ושלם. נשבע לכם שנישקתי את חגורת הבטיחות שהצילה אותי, ולאחר מכן, זחלתי החוצה מבעד לחור בו היה ממוקם קודם לכן החלון הקדמי הענק של הטרנספורטר ההרוס, שזה עתה עבר תאונה.
השנה היתה 1985, לא זוכר איזה יום. מספר דקות קודם, חזרתי מצומת מחניים שליד ראש-פינה. היעד היה חזרה לקיבוץ קלע גולן שבצפון הרמה, בו שהיתי עם גרעין הנח"ל במסגרת השירות הצבאי.
כ"חולה הגה" מוצהר, היה זה אך טבעי, שזה יהיה תפקידי בקיבוץ – "נהג הבית", זה שמסיע את חברי המשק לעבודתם והאחראי על נושא הרכבים. 400 הק"מ אותם גמעתי מידי יום ברחבי רמת הגולן, הצטברו לכדי ניסיון נהיגה רב, והבטחון העצמי שלי מאחורי ההגה, אף הוא הלך והתעצם לו מיום ליום.
לטרנספורטר של פולקסווגן של שנות ה-80 היה קסם מיוחד. מסחרית עם מרכב רבוע וחסון, מנוע והנעה אחוריים, תנוחת ישיבה של נהג אוטובוס הרחק מלפנים ומנוע 1.9 ליטרים, שהתקשה לטפס את עליות רמת הגולן. מערכות ABS או בקרות יציבות לא היו בנמצא, אבל סיבובים חדים, לעומת זאת, היו שם, ובשפע. לא הרכב הנכון או הכבישים האידיאליים לנהג חדש ונלהב.
הכביש מצומת מחניים לכיוון גדות מזרחה, ישר כמו סרגל. ישר ישר ישר, עד שמגיעים הפיתולים. שם, כמעט בכל עקומה, מספר אנדרטות אשר הוקמו לזכרם של כל אלה שלא האטו מספיק. אחרי הישורת המאד-מהירה, שבה בדקתי עד לאיזו מהירות מקסימאלית מצליח להגיע הטרנספורטר ההוא, לא השכלתי, כנהג טירון, להאט למהירות המתאימה לעיקולים המתקרבים.
תאונה שרק ממתינה להתרחש…
הצמיגים צווחו, אלומת הפנסים נמרחה על שולי הדרך החשוכה ועיקול רדף עיקול.
עד שהגעתי, לעיקול האחרון.
קצת לפני הכניסה לקיבוץ גדות הגיע עוד סיבוב. והוא, האחרון, הפתיע אותי.
האינסטינקט המיידי שלי להפתעה, היה לבלום בחוזקה.
גלגלי הרכב ננעלו, זנב הטרנספורטר יצא לדרך עצמאית משלו, וטילטולו מצד לצד הסתיים בהתהפכות.
התגלגלנו מס' פעמים. לא ספרתי כמה, אבל זה הרגיש כמו נצח.
משום מה, אני זוכר, לא ממש התרגשתי. יצאתי מהרכב.
עמדתי מחוץ לרכב וניסיתי לחשוב איך אני מסביר את מה שקרה לי.
איך אתרץ תאונה כזו?
חשבתי על אליבי, אני זוכר אפילו שהסטתי את ידית ההילוכים חזרה להילוך שלישי, שלא יעלו על הדעת, שנסעתי בסיבובים חדים שכאלה בהילוך הגבוה – הרביעי…
שעתיים מאוחר יותר, העמיס המנוף את הטרנספורטר המעוך על גבי המשאית, הרכב הוכרז כטוטאל לוסט.
ואני?
אני למדתי את הלקח.
התאונה ההיא לימדה אותי שאין חסינות, לאף אחד.
היה שם המון מזל, אבל התאונה ההיא לא קרתה לי סתם, התאונה ההיא נגרמה.
אנחנו משקיעים בחינוך ובהשכלה, אבל בהכשרה, באימון וברענון הפעולה הזו שקרויה – נהיגה, מעט מאד, יחסית לחשיבותה. כבר אז, בשנים ההם, השקיעו היצרנים בבטיחות כלי הרכב. פולקסווגן טרנספורטר T3 שיוצר בין השנים 1979–1992, לא הצטיין בבטיחות אקטיבית, אך למזלי, בבטיחות פאסיבית (כמו שניתן לראות כאן בסרטון) – כן.
כיום, אני עוסק בהכשרת נהגים
הגעתי למקצוע הזה מאהבה רבה לתחום ועם הרצון להעביר את המסר, המומחיות והגישה שלי לאחרים. אני חי ומדריך מתוך התקווה שבהטמעת הרגל זה או אחר, הצלחתי למנוע תאונה עתידית.
המודרכים שלי, חלקם צעירים שדי בטוחים בעצמם, מייחלים כבר לרישיון הנהיגה, מייחלים להשתחרר מהמלווה שנכפה עליהם חוקית, מייחלים למה שהם רואים כ"חופש".
מצד שני, אני מדריך גם נהגים ותיקים ב"נהיגה מתקדמת". שם אני פוגש נהגים בעלי ניסיון והרגלים מובנים, שלא כולם נכונים או בטוחים.
כפי שאני רואה זאת כיום, המצב לא ממש טוב – לצעירים שנוהגים "לפי הספר" חסר הניסיון פרקטי, ואילו לרשות הנהגים הוותיקים עומד הניסיון, אבל ההרגלים שנטמעו בהם, רובם – שגויים ומסוכנים.
אבל, בסופו של דבר, כפי שאני רואה את זה, זה עניין של בחירה:
זו הבחירה של כל אחד מאיתנו הנהגים האם להחליט לקחת על עצמנו את האחריות ולנהוג באמת וכמו שצריך, או רק להכניס את המפתח לסוויץ' ולסובב אותו.
זו החלטה לקחת את האחריות על עצמי ולא להאשים רק את הנהגים האחרים במה שמתחולל בכבישים.
זו, מבחינתי, לגמרי בחירה – בחירה בחיים!
A Site by