Drive Time מגזין רכב וספורט מוטורי
Related Articles
ההגה הגדול אופקי יותר מהמקובל, הישיבה זקופה, הגלגלים הקדמיים מתחתיי. אני לא נוהג באוטובוס, אני נוהג בטרנספורטר של פולקסווגן. מלפנים לא משתרע לו מכסה מנוע, כי אין מנוע מלפנים – המנוע מאחור. טרנספורטר T3 – איזה רכב משונה, איזה רכב מדהים.
מדובר בדור השלישי לפולקסווגן טייפ 2 – גרסה מסחרית שהתבססה על הפולקסווגן חיפושית המיתולוגית. דור שהושק ב-1979. היום אני נוהג את הפולקסווגן הזו תודות לאדיבותו של עמית, אותו פגשתי במפגש השרון המתקיים מדי שישי בשפיים.
אז למה אני, בעצם, כל כך מתרגש?
.
אני אוחז בהגה הגדול, האופקי יותר מהמקובל, הישיבה זקופה, הגלגלים הקדמיים מתחתיי. ידית ההילוכים ארוכה ומהלכה ארוך. את המנוע אני שומע, מטרטר לו אי שם מאחור. בכדי להאיץ את הרכב הזה יש צורך לסחוט את המנוע, כמו שסוחטים לימון יבש. מנוע הבוקסר 1.9 ליטרים מקורר המים, הוא אנטיתזה לכל מכונית חשמלית ממוצעת. אין כאן מחץ, דרושה כאן סבלנות.
אני עולה את העליות התלולות של רמת הגולן, המובילות מקיבוץ גונן לעבר צומת רוויה. שם נמצא הקיבוץ שלי. שמעתם על "קלע אלון"? קראו לזה גם "מעלה עורבים". היה זה ניסיון של גרעין נח"ל בשנות השמונים להקים יישוב חדש ברמה. הקיבוץ נכשל, הפך ליישוב קהילתי ובשנים האחרונות התפרסם כהבטחה של נתניהו להפוך את היישוב ל"נווה טראמפ" -הוקרה לנשיא האמריקאי הלא שגרתי.
אני עדיין מטפס במעלה הרמה. עם הטרנספורטר נדרשה סבלנות. הטרנספורטר שימש אותי כ"נהג הבית" של הקיבוץ להובלת החברים למקומות העבודה שלהם ברחבי הרמה, ולהובלת מצרכים מקרית שמונה הנמצאת בעמק שם למטה.
אנחנו בשנות השמונים. לצד הטרנספורטר משמשות אותי גם הפורד טרנזיט והפיג'ו J5. הטרנזיט ספרטנית וקשוחה, הפיג'ו דיזל חזקה. מנוע הדיזל של הפיג'ו איפשר לי לעלות את הרמה אפילו בהילוך החמישי, בטרנספורטר התדרדרתי עד להילוך השני בכדי לסחוט מהלימון היבש עוד מספר טיפות.
אבל הטרנספורטר הייתה שונה משתי המסחריות האחרות. נהיגה בה הייתה כמעין ריחוף על גבי מתלים משובחים, מין נדנוד נעים ותנוחת נהיגה מושלמת. בטרנזיט הכל קירקש, גם כשהייתה די חדשה, בפיג'ו נפלה דלת ההזזה מדי מספר ימים. הטרנספורטר התגלתה כמדויקת, מהודקת, מרגישה כמו מיניוואן ולא כרכב מסחרי.
זו של עמית מודל 86. אנחנו פותחים וטורקים דלתות, מזיחים את דלת הצד. הכל נפתח ונסגר כאילו הרכב חדש. איכות הבניה היא מהמעלה הראשונה. אני מסובב את גלגל ההגה הקליל. לא – זה לא מה שזכור לי מאז. ההסבר – עמית תיגבר את ההיגוי בעזרת סרבו חשמלי שנלקח מרנו קליאו…
ההגה של טרנספורטר קוטרו גדול. במקרה הנ"ל הוא גם לא מקורי. נלקח מגרסת הקארוול המפוארת, כמו גם הפגושים מניקל. עמית מתנצל שמנוע הטרנספורטר שלו עייף מהרגיל והעניין בטיפול. גם ידית ההילוכים אינה מדויקת ומהודקת. בהתחשב בגילו של הרכב, אני סולח.
נזכר איך בשנות השמונים, התעוררתי, מידי יום, בארבע לפנות בוקר, בחורף הקר והערפילי ודהרתי במורד הרמה – לקחת את יפה מהגרעין לעבודה בקיבוץ גדות. הכביש המדהים ביופיו בין קיבוץ גונן לגדות היה אז זרוע במוקשים. לא… לא מוקשים סורים, אלא בורות-ענק שנפערו מהגשמים. ההתמחות שלי הייתה לנווט בין אותם בורות תוך נהיגה במהירות שהשתיקה יפה לה, גם כיום.
רמת הגולן הייתה אז "מערב פרוע". היינו צעירים ו"אמיצים". הטיפשות חגגה. עם הטרנספורטר חוויתי את התאונה הראשונה שלי – לא משהו להתגאות בו, אבל בית ספר לחיים. על גבי הקוביה הלבנה שהושכרה דרך חברת ההשכרה "הרץ" גמעתי, מידי יום, כ-400 ק"מ ברחבי הרמה וסביבתה.
בבוקר זה היה לקיבוץ גדות, מאוחר יותר לעין זיוון, מרום גולן, אלרום, ובצהריים יורדים לקריית שמונה. את העליות בחזרה לרמה עשה הטרנספורטר הלבן עמוס לעייפה. אין מקום לחיילים המשוועים לטרמפ בצומת גונן.
אבל היום לא נגמר. החברים צריכים עכשיו לחזור ממקומות העבודה. אני מטפס שוב ושוב למושב הרכב הגבוה. עולה יורד, נוהג, אוהב לנהוג. עד כדי כך אוהב לנהוג, שגם אחרי יום העבודה, מתנדב להוריד אנשים לקרית שמונה. רק תבקשו ממני.
לא היו חלונות חשמליים, הרדיו השמיע צלילים די צורמים, התאוצה הופיעה רק בירידות התלולות ובחורף הקשה היה צריך להתפלל את ברכת הדרך, כי את הדרך לא ראו מפאת הערפל הסמיך.
עשרות שנים עברו והיא ניצבת עכשיו מולי עם פנסים מלבניים ולא עגולים, קצת חבוטה ושבעת קילומטרים. אז הנה אנחנו עומדים זה מול זו, כבר לא צעירים. אין לנו כאן את מרחבי הרמה ואת הכבישים הפרועים, והקיבוץ הסמוך – שפיים, חי ובועט, שלא כמו הקיבוץ ההוא שגווע למוות.
אבל הזיכרונות לא מתו, ואני מתרגש…
A Site by