מכוניות שנות ה-60

סיפורה של החיפושית – פרק 6


כבר בשנות החמישים, הבין נורדהוף את הפוטנציאל הגלום במדינות אמריקה הלטינית – שוק מתפתח ובוסרי, עם כח אדם זול ופוטנציאל רכישה גדול עבור תעשיית רכב מקומית. פולקסווגן דו ברזיל הוקמה כבר בשנת 1953 ופולקסווגן דה מכסיקו ב-1964. החיפושית החסונה התאימה לתנאים הקשים ולכבישים הרעועים ועשתה חיל – בין השאר כמונית מבוקשת.

בתחילת הדרך הרכיבו שני המפעלים חיפושיות וטייפ 2. החיפושית האחרונה ירדה מפס היצור בברזיל ב-1996(לאחר הפסקת יצור של 3 שנים בתחילת העשור) ובמכסיקו בשנת 2003, במהדורת סיום מיוחדת ולצלילי מריאצ'י שליוו את הרכבת המכונית האחרונה. הטייפ 2, אשר יוצר במכסיקו עד 1994, האריך ימים בברזיל ויוצר עד 2013, כאשר משנת 2006 משמש אותו מנוע טורי מקורר מים בנפח 1.4 ליטר(80 כ"ס), על מנת להתמודד עם תקני זיהום האויר והרעש המחמירים. מכוניות אלו, המכונות C2T, בולטות ברדיאטור השחור המוצמד לחלקן הקדמי, מתחת לשמשה.

אלא שמעבר לשני דגמים אלו, הפתיע המפעל הברזילאי עם דגמים יחודיים:
* גרסה יחודית לטייפ 3 עם ארבע דלתות הוצגה ב-1969 – ותהפוך לאחר מכן לברזיליה.
* קרמנגיהה TC, מכונית קופה פרקטית בתצורת פאסטבק שעוצבה בידי ג'יוג'יארו והוצגה ב-1970.
* מכונית ספורט דו מושבית מרהיבה בשם SP.
בנוסף – וזאת כמעט לא ידוע, לחיפושיות 1600 הברזילאיות היו ביצועים טובים יותר מלאירופאיות בנפח מקביל. לכל הפולקסווגן הברזילאיות, אגב, היו גרסאות מותאמות לדלק אלכוהול.

ביאנקו S
ביאנקו S – פולקסווגן ברזיל

אפילוג

באופן פרדוקסלי, על אף שלא היתה מיוחדת או מתקדמת במיוחד בתחילת שיווקה, לאחר המלחמה – ובעצם היתה אנכרוניסטית ברוב ימי חייה הארוכים, החיפושית היתה הרבה מעבר לעוד מכונית. היא היתה פנומן.
קחו את השוק האמריקאי, למשל; לא רק שהיתה הראשונה שפתחה את השוק האמריקאי למכוניות מיובאות בהיקפים גדולים, אלא שעשתה זו כמכונית קטנה וחלשה במושגים מקומיים, בתקופה שמכוניות אמריקאיות כבר הציעו גיר אוטומטי, מגוון פינוקים ומנועי 8 צילינדרים עם הספק גדול עשרת מונים משלה. אמנם במדינות הצפוניות המושלגות – אותן מדינות שעשרים שנה מאוחר יותר קנו סובארו כפולות הנעה בהמוניהן – היה לה את יתרון המשיכה על משטחים חלקלקים, אלא שהחיפושית פשוט כבשה את ארה"ב מחוף לחוף. כה גדולה היתה הצלחתה עד ש-GM ניסו לתרגם את הרעיון בפרשנות אמריקאית, עם השברולט קורבייר הכושלת.
אפילו בישראל הקטנה של שנות הששים והשבעים, עם כל הרגישות לנושא והחוויות הטריות יחסית שנצרבו בגופם ובתודעתם של ניצולי השואה, כבשה לעצמה החיפושית מקום של כבוד בשוק המקומי – ונתפסה ע"י הציבור כמכונית איכותית ואמינה ששמרה מצויין על ערכה.

מכוניות שנות ה-60
חיפושית 1959 (צילם: גלעד ארצי)

מה היה בה, בחיפושית, שהפך אותה לפנומן כזה?

ראשית, היא היתה אל ועל מעמדית כאחת; מכונית שבנקאי, רופא, מורה או פועל יצור לא התביישו להיראות בה. סוד ההצלחה הסוציולוגי הזה המשיך הלאה גם לממשיכת דרכה, הגולף – ועד ימינו, לאף משפחתית קומפקטית אין מעמד כה מגובש בשוק. אתה יכול להיות איש עסקים מצליח בגולף חדשה ונוצצת או סטודנט תפרן בגולף בת 20 – בשני המקרים יקבלו המכונית ונהגה סוג של Social acceptance. אם אותו סטודנט יופיע בפורד או פיאט קומפקטית בת 20, יתייחסו אליה כאל מכונית מסכנה של סטודנט תפרן.

שנית, על אף שהיתה עממית וספרטנית באיבזורה, היא לא הרגישה זולה. רמת האמינות הגבוהה, איכות הבנייה והחומרים, הגימור הטוב והצבע העמוק, תרמו לחווית בעלות איכותית. השוו אותה לשתי מכוניות עממיות אחרות שהושקו במקביל, הסיטרואן דה שבו והרנו קאטר שבו. בשנות הששים, לדה שבו קראו פחנוע והקאטר שבו כבר היתה פאסה, רכב זקן שמתקדמים ממנו הלאה. החיפושית? מכירותיה רק עלו, במקביל לתדמיתה האיכותית. אותה אף אחד לא היה מכנה פחנוע…

שלישית, היא היתה אל ועל זמנית – מתחרות באו והלכו, דגמים התחלפו – והחיפושית עדיין היתה שם, רעננה כתמיד. היא יכלה להפסיד לפורד או לווקסהול במבחן דרכים שפורסם באחד ממגזיני הרכב, אבל 5 שנים מאוחר יותר אותה פורד או ווקסהול הוחלפה בדגם חדש ונראתה כבר זקנה ומיושנת, בעוד החיפושית נותרה טריה.

רביעית – היא היתה בגודל הנכון. זוכרים את בסיס הגלגלים שלה? אותם 240 ס"מ שהתאימו גם לוואן מסחרי וגם למכונית ספורט – והמשיכו כמות שהם לגולף המקורית? חלק ממתחרותיה היו קטנות מדי וצפופות בהתאם. ממכונית צפופה, נפטרים. לעתים גם ממכונית גדולה מדי. ממכונית שתוכננה מלכתחילה להכיל משפחה על שלושת ילדיה, לא.

חמישית, היא היתה מוצר איכותי ששופר כל הזמן, להבדיל מרוב המכוניות האחרות. שיפורים קטנים או גדולים, ממיקום של מתג ועד שינוי מהותי במתלה. כל חיפושית חדשה הציעה לפחות שיפור אחד לעומת חיפושית משנת הדגם הקודמת – מחויבות כזו לאיכות היתה חסרת תקדים בעולם הרכב.

שישית, החיפושית לא נשפטה בפרמטרים מקובלים של מכונית, על אף שהיתה קלה ונעימה לנהיגה. היא היתה איטית, לא חסכונית ובנסיבות מסוימות, התנהגות הכביש שלה יכלה להיות מסוכנת. יכולת הבלימה לא הבריקה ותא המטען היה קטן. רוב בעלי החיפושיות ידעו את זה – וזה לא הפריע להם לעבור לחיפושית הבאה שלהם – וכך גם רוכשים חדשים.

פנומן, או לא פנומן?

כתבתו של שימרון אנגל התפרסמה גם בכתב העת של מועדון החמש – "האבטומוביל"

לקריאת הפרקים הקודמים
לפרק הראשון
לפרק השני
לפרק השלישי
לפרק הרביעי
לפרק החמישי


About שמרון אנגל

עיתונאי רכב (בעבר) ותיק ומוערך, מומחה לתחום הרכב ולהיסטוריה של כלי הרכב.

Check Also

רכבי שטח צבאיים – הגלגלים שהניעו את ההיסטוריה המודרנית

Tweetמאז המצאת הגלגל, חיפש האדם דרכים שתאפשרנה לו לנוע מהר יותר, רחוק יותר ובתנאים קשים …

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *