Drive Time מגזין רכב וספורט מוטורי
Related Articles
עבודה רבה עמדה בפני פורשה וצוותו. כיצד מתכננים מכונית שתעמוד במחיר יעד כה נמוך? אילו מכללים יהיו עמידים דיים? מספר תצורות מנוע נוסו, עד שהוחלט על מנוע בוקסר שטוח – וגם משהוחלט, בוצעו לא מעט ניסויים על מנת לייצר את חלקיו מהמתכות המתאימות. גם מבנה השלדה/רצפה, המבוססת על "חוט שדרה" מרכזי, עבר מספר שינויים וניסויים עד הגעתו לרמת החוסן הדרושה. שני אבות טיפוס נבנו ב-1935 במוסך ביתו של פורשה – ועוד שלושה בשנה העוקבת. אבות הטיפוס נמסרו למבחן מפרך של 30 אלף ק"מ בידי אגודת יצרני הרכב של גרמניה, כאשר כל מכונית ננהגה 750 ק"מ מפרכים מדי יום! דו"ח הסיכום היה חיובי ברובו, אך מחבריו הטילו ספק באפשרות לייצר את המכונית בעלות כה נמוכה.
בתחילת 1937 מחליט היטלר להעלות הילוך, מקצה לפרוייקט תקציב ומכפיף אותו לחזית העבודה, ארגון ממשלתי שהחליף את משרד המסחר במבנה הנאצי החדש. 30 אבות טיפוס מתוקצבים והעבודה עליהם נמסרת לחברת דיימלר בנץ. משהסתיימה בנייתם, נמסרו הרכבים לאנשי SS שהוצבו במחנה סמוך לשטוטגרט – ושוב חזרו על עצמם המבחנים המפרכים באותה מתכונת. לאחר סיומם המוצלח, המעצב ארווין קומנדה, מאנשי משרדו של פורשה, עידן את העיצוב הכללי והוסף לו חלון אחורי חצוי. החיפושית, כפי שאנו מכירים אותה, היתה מוכנה ליצור כבר ב-1938 – והציגה עיצוב מתקדם לזמנה. למנועה היה נפח של 985 סמ"ק והוא הפיק 22 כ"ס. במתלים, עשה פורשה שימוש במוטות פיתול, עליהם הוציא פטנט כבר ב-1931. הבלמים, להבדיל מהמתלים המתקדמים, היו מכניים והגיר היה נטול סינכרונים.
במאי 1938 הניח היטלר את אבן הפינה למפעל החדש, בו תיוצר המכונית, לה קרא מכונית הכח באמצעות הנאה (KDF wagen), רמז לרצונו שהמכונית תשמש את הציבור הגרמני לפנאי. סביב המפעל, קבע, תוקם עיר מכונית ה-KDF, שתשמש את עובדי המפעל. היטלר בחר את מיקום המפעל בצפון גרמניה, בסמוך לעורק מים חשוב המקושר לנהרות מרכזיים – הרעיון היה לקוח מהנרי פורד, שהקים כך את מפעליו לטובת לוגיסטיקת אספקת חמרי הגלם והובלת המכוניות המוגמרות. באוגוסט אותה שנה הציגו אנשי חזית העבודה את אופן הרכישה של המכונית בכמעין ליסינג: רוכש המכונית ישלם עבורה בתשלומים חודשיים שיכסו גם את הביטוח – ורק בתום התשלומים, המכונית תירשם בבעלות הרוכש. למעלה מ-336 אלף גרמנים נלהבים שילמו מקדמה עבור המכונית, אלא שאף אחד מהם לא קיבל אותה…
ב-1.9.1939 פלשה גרמניה לפולין, מה שגרם לבריטניה וצרפת, בנות בריתה של האחרונה, להכריז על מלחמה כנגד הפולש. מלחמת העולם השנייה יצאה לדרכה ולהיטלר כבר היו רעיונות אחרים למפעל הרכב החדש, אותם היטיב להוציא לפועל איש הרכב שלו, פרדיננד פורשה. רעיון אחד היה הקובל-וואגן, "מכונית דלי" על הבסיס המכאני של החיפושית, שנועדה להוביל מספר חיילים ולהכיל עמדת מקלע. באמצעות הפחתה מיחס ההינע הסופי, הרכב תוכנן לנסוע במהירות של 4 קמ"ש, קצב צעידה של חיל חי"ר על ציודו. הקובל-וואגן הראשונות השתתפו כבר בפלישה לפולין ולאחר מכן השתתפו בפעילויות הוורמאכט מצפון אפריקה ועד סטלינגרד. רכב זה היה בעצם המקבילה לג'יפ האמריקאי, אך יוצר במעט למעלה מ-50 אלף יחידות – מספר זניח ביחס לג'יפ שיוצר במאות אלפי יחידות. רעיון אחר היה השווימ-וואגן, רכב אמפיבי עם פרופלור שחובר ליציאת גל הארכובה מהמנוע שמאחור. כ-10 אלפים יחידות של השווימ-וואגן יוצרו במהלך המלחמה. הנסיון עם כלי הרכב הצבאיים הביא להגדלת נפח המנוע של החיפושית מ-985 ל-1131 סמ"ק, מה שהוסיף מומנט אך לא ממש שיפר את ההספק או את המהירות המירבית. בנוסף לרכבים הצבאיים, במהלך המלחמה ייצר המפעל כמה מאות חיפושיות, ששימשו בכירים במשטר הנאצי ובמנגנוני הביטחון שלו, כמו גם כנפיים למפציצי יונקרס ותנורים עבור החיילים בחזית הרוסית. הדבר לא נעלם מעיניהם של אנשי המודיעין של בנות הברית וב-8.4.1944, הופגז המפעל, עד כדי כך ששלושה רבעים משטחו נהרסו לחלוטין.
ב-7.5.1945 חתמה גרמניה על כתב כניעה ללא תנאי – ושטחה חולק ונשלט כעת ע"י הצבאות המנצחים. מפעל ה-KDF והעיר הסמוכה לו מצאו את עצמם תחת שליטה בריטית, כאשר לניהול המפעל מונה מהנדס צעיר, מייג'ור איוון הירסט. ראשית, שינתה מועצת העיר שמונתה ע"י הבריטים את שמה מ-KDF Stadt לוולפסבורג, ע"ש טירה סמוכה מהמאה ה-14. שנית, באמצעים המצומצמים שעמדו לרשותו ובעזרת כח האדם המיומן, החזיר הירסט את המפעל לפעולה כבר בחודש יוני – והמפעל חזר לייצר קובל-וואגן, כאשר חלק מהמרכבים עדיין היו צבועים בצבעי הקורפוס האפריקאי של רומל…
בינתיים, הבריטים לא החליטו מה ברצונם לעשות עם המפעל בהמשך הדרך. גורמים בתעשיית הרכב הבריטית שבחנו את הרעיון ואת החיפושית, הביעו זלזול ולא ראו עתיד למכונית…אפילו הנרי פורד השני ביקר במפעל, נהג בחיפושית ושקל את רכישתו, אך עניינים חוקיים הקשורים לשאלת זהות הבעלים האמיתיים של המפעל ומול מי ניתן לבצע הליך רכישה כזה, ציננו את התלהבותו.
במקביל, מייג'ור הירסט לא נח לרגע. הוא קיבל הזמנה ל-10,000 חיפושיות עבור הצבא הבריטי, מתוכן 50 יחידות בצבע כחול עבור חיל האויר המלכותי. גם הרוסים לא רצו להשאר מאחור והזמינו כמות משלהם, בצבע בורדו. קצב היצור עלה ובמרץ 1946 עלה על 1000 מכוניות בחודש. בשלב זה, הירסט היה זקוק לעזרה – וגם העובדים המקומיים לא עשו לו חיים קלים. הירסט גייס את אחד מבכירי תעשיית הרכב הגרמנית, היינריך(היינץ) נורדהוף, שהגיע מאופל וניהל שם בהצלחה את מפעל משאיות ה'אופל בליץ' בעת המלחמה – מפעל המשאיות הגדול באירופה. העצה הראשונה שנורדהוף נתן להירסט היתה לעלות על מדים, מה ש"יישר" מיידית את העובדים, שעדיין חיו תחת מנטליות נאצית מעוותת….
קרדיט תמונות – Volkswagen-Newsroom.com
כתבתו של שימרון אנגל התפרסמה גם בכתב העת של מועדון החמש – "האבטומוביל"
A Site by