Drive Time מגזין רכב וספורט מוטורי
Related Articles
בכל פעם שאני רואה אלפא רומיאו, אמר פעם הנרי פורד, אני מוריד את כובעי. מחווה נאה מפיו של גאון קשה עורף, קמצן ואנטישמי. הנרי פורד הראשון הלך לעולמו ב-1947, כשכבר לא היה במיטבו, לאחר ששכל את בנו אדסל ואולץ להעביר את שרביט הניהול בחברה לנכדו – ובנו של אדסל – הנרי פורד השני. לו היה חי עוד כמה שנים – והיה נתקל בפנומן ששמו פולקסווגן חיפושית – כנראה שלא היה מוריד רק את כובעו…
כי לולא הנרי פורד, ספק אם החיפושית היתה באה לאויר העולם.
אדולף היטלר, ימ"ש, היה אדם רחב אופקים וסקרן, מעבר לנטיותיו האמנותיות. היטלר אהב לקרוא במגוון נושאים, מהסטוריה צבאית ועד טכנולוגיה. הקידמה ריתקה אותו – ובאותן שנים, כשכל מכונית שניה היתה פורד מודל T, זו היתה הקידמה. בעודו עצור, בעקבות נסיון הפוטש הכושל שהוביל ב-1923(פוטש בית הבירה), היטלר קרא בצמא את ספרו של הנרי פורד, My Life and Work, שם תאר הנרי(או סופר הצללים שלו) את הרעיון מאחורי המודל T, פיתוחו ושיטות היצור שלו (בהערת אגב, לא היה זה הספר הראשון שנשא את שמו של פורד שהיטלר קרא. קדמה לו המהדורה הגרמנית של The international Jew, אסופת מאמרים אנטישמיים שפורסמו בעיתונו של הנרי, הדירבורן כרוניקל). היטלר נדון לחמש שנות מאסר, אך עונשו קוצר לשנה אחת, כך שהיה לו די והותר זמן לתכנן קדימה, מעבר לכתיבת ספרו המפורסם, מיין קמפף. בחזונו, שאף לרשת את גרמניה בכבישים מהירים, אוטובאנים, שלא רק יצעידו את המדינה קדימה, אלא גם יתנו מענה מיידי לאבטלה הגואה (מוסוליני הקדים את היטלר בחזונו, עם האוטוסטרדות האיטלקיות). על הכבישים המהירים, ייסעו מכוניות עממיות, נגישות לרכישה ע"י האדם הפשוט. סוג של מודל T מתוצרת גרמניה.
קרדיט – Bundesarchiv, Bild 183-2005-1017-525 / CC-BY-SA 3.0
להיטלר, שלא החזיק ברשיון נהיגה, היתה חיבה יתרה לתחום המוטורי. הוא קרא מגזיני רכב, ביקר בתערוכות וצפה במירוצים. עם הזמן, ידע מה הוא רוצה – וכשהגיע הזמן, לאחר עלייתו לשלטון, דאג להעביר את רצונו לאיש המתאים שנבחר למשימה.
האיש הזה היה פרדיננד פורשה, מהנדס רכב מהולל עם עבר רווי הישגים באוסטרו-דיימלר ובדיימלר-בנץ – ויליד אוסטריה, בדומה לפיהרר. פורשה הקים משרד תכנון עצמאי בשטוטגרט, בירת תעשיית הרכב של גרמניה דאז – ואסף סביבו צוות של מהנדסים ומעצבים מוכשרים, כולם ילידי אוסטרו-הונגריה. לעובדה זו ישנה חשיבות לא מעטה, מאחר והדבר ישפיע על המוצר המוגמר, החיפושית, שהיתה תוצר של האסכולה המרכז אירופית בתכנון רכב, בדומה לטאטרה, שטייר, שקודה ומספר שחקנים נוספים. גם המהנדס היהודי יוזף גנץ שפעל בתעשיית הרכב בגרמניה עד שברח ממנה לשווייץ, השתייך לאסכולה זו.
פורשה השתעשע ברעיון של מכונית עממית מזה זמן מה. בנוסף, הוא קיבל פנייה מצונדאפ ולאחר מכן מ-NSU לתכנן מכונית כזו. המכוניות תוכננו ואבי טיפוס נבנו ונבחנו, אך שתי החברות, שהיו יצרניות אופנועים גדולות, ויתרו והמשיכו להתמקד בתחום הדו גלגלי. עבור פורשה, היתה כאן התנסות מעשית ברעיונות שעלו במוחו, בהתאם לרוח האסכולה המרכז אירופית. הוא התעקש, למשל, על מנוע והנעה אחוריים, לטובת משיכה עדיפה בשלג ועל משטחים חלקלקים, לעומת מנוע קדמי והנעה אחורית. הוא בחר במתלה אחורי נפרד עם ציריות נעות, לטובת נוחות נסיעה והתאמה לדרכים העתיקות ורחובות הערים המרוצפים של מרכז אירופה, שעוצבו ממאות שנים של שימוש בכרכרות סוסים – הדרכים היו קמורות, כאשר מרכז הדרך היה גבוה יותר משוליה. הוא בחר בעיצוב מעוגל ומתקדם עם פנסים אינטגרליים – אז עוד לא קראו לזה אוירודינמי אלא זורם (Streamlined) – ואז הוא פגש את היטלר.
לאחר מינויו לראש ממשלה, היטלר לא בזבז זמן וביקש להגשים את חזונו. בפגישתו עם פורשה הציג את דרישותיו מהמכונית העממית: קירור אויר, מהירות מירבית של 100 קמ"ש, צריכת דלק של 7 ליטר ל-100 ק"מ, יכולת להוביל שני מבוגרים ושלושה ילדים ומחיר של 990 רייכסמארק, מחיר נמוך לאותה תקופה, שגרם לפורשה לנוע על כסאו בחוסר נוחות. לא רק זאת, אלא שהיטלר הגדיל לעשות והציג איור של המכונית מפרי עטו. בפגישה מאוחרת יותר, כשהוצגו בפניו רישומי המכונית המוצעת, בסגנון אב הטיפוס שתוכנן עבור NSU, היטלר לא אהב את חרטום המכונית ואייר חרטום אלטרנטיבי משלו, שהתקבל לבסוף. הסתכל על החיפושית, אמר היטלר לפורשה. המכונית צריכה להיות דומה לחיפושית על המראה הזורם שלה – צריך לפנות לטבע כדי לקבל השראה…
ובכך, מבלי שידע זאת מראש, קבע היטלר גם את כינויה העתידי של המכונית, כחיפושית.
כתבתו של שימרון אנגל התפרסמה גם בכתב העת של מועדון החמש – "האבטומוביל"
קרדיט תמונות – Volkswagen-Newsroom.com
A Site by