Drive Time מגזין רכב וספורט מוטורי
Related Articles
ישנם לא מעט דברים שאת ביצועם אנשים מגדירים כ"כמו לרכוב על אופניים", כלומר, מרגע שהאדם לומד אותם, לא משנה כמה זמן יחלוף, הוא יוכל לשוב אליהם שוב במינימום צורך להתאמץ. אולי ישנם אנשים שעבורם נהיגה היא כזו, עבורי – היא מעולם לא ענתה להגדרה זו.
נכון, אבא שלי לימד אותי לתפעל מכונית (רק שנים לאחר מכן, הבנתי ש"לנהוג" באמת לא למדתי שם) הרבה לפני גיל הנהיגה הרשמי,
נכון, הוצאתי את רישיון הנהיגה שלי מיד ברגע שיכולתי, חוקית, לעשות זאת,
נכון, נהגתי בלא מעט מכוניות (ואפילו, מידי פעם, גם נהניתי מזה)…
אבל, בפועל, בין תקופת נהיגה רציפה אחת לזו שאחרי, בין רכב קבוע אחד לשני, עבר זמן רב למדי, זמן שבו החלידו כישורי הנהיגה שלי לא מעט, ואיתם – גם הביטחון העצמי שלי בנוגע לנהיגה שלי.
וכידוע, לפחות קורטוב של ביטחון עצמי נדרש לנהיגה במדינה שבה כל ד-אלים גבר וכל נהג משאית ישוש, בשמחה רבה, לדחוק מהכביש את גלגליה של מכונית קטנטונת שבה נוהגת (רחמנא ליצלן) אישה.
כשקיבלתי את זכריה שלי, סיטרואן C1 קטנטנה ושחורה (דור ראשון, ברור, אני תמיד אבחר במקור ולא במוטציות המשוכללות יותר שמגיעות לאחריו), החלטתי שאני זקוקה לרענון נהיגה בדמות שיעור נהיגה בודד.
טוב, האמת?
יותר הייתי צריכה שיחזיקו לי את היד ויגידו לי שזה בסדר, שיחסית לשאר, אני לא נוהגת כל כך גרוע כמו שאני חושבת, אבל הודאה כזו על חוסר הביטחון שלי היה לי הרבה יותר קל להסוות בצורך הטכני שלי במורה לנהיגה שיהיה לידי וימנע ממני לעשות שטויות שנובעות מזה שכבר שנים לא ישבתי מאחורי ההגה.
ובכן, בניגוד למצופה, מסתבר שיש כמה דברים שה"גוף" שלי דווקא כן זכר בנוגע לנהיגה (כמו לאותת ק"מ לפני פניה או להיזהר מנהגי אוטובוס שבטוחים שהכביש של אמא שלהם, ולכן הם יוצאים מהתחנה שנייה לפני שהם זוכרים לאותת :)). אבל דברים אחרים, כמו להימנע מלהשאיר את מוט ההילוכים של התיבה האוטומטית תקוע בין D ל-N (ועוד להתפלא על זה שהרכב לא ממש משתף פעולה) הצליחו לגרום לי להרגיש די מטומטמת.
זאת, למרות שמורה הנהיגה טען שזו טעות נפוצה ברכב הזה. לפחות, בשיא הטאקט שלו, הוא לא הוסיף שהטעות נפוצה אצל נשים קשישות ודימנטיות שמתעקשות, משום מה, לחזור ולנהוג אחרי שנים. 🙂
לקחנו את זכריה לסיבוב קצר בחיפה, והחלטנו שאנחנו עולים את סטלה מאריס, אחד מהמקומות עם הנופים היפים ביותר בארץ.
לגיטימי, לא?
רק שזכריה חשב קצת אחרת והציב אותי בפני הדילמה – או שני נוסעים, או עליה, או מזגן – אין יותר משתי אופציות ביחד. מאחר והמורה לנהיגה היה לי "קצת" חיוני, וגם העלייה, ויתרנו על המזגן ועודדנו את זכריה בקולי קולות ועם חלונות פתוחים. נראה כי תושבי השכונה גילו רוח ספורטיבית להפליא, ונדמה היה כי חלקם (לפחות אלה שתפסו מקום מוגן ובטוח) החזיקו אצבעות להגעתנו הבטוחה לסוף העלייה, אל הרכבל העליון.
כשהגענו למעלה, נראה כי מבין שלושתנו (זכריה, המורה לנהיגה ואני) הרענן ביותר היה דווקא זכריה…
הוא הביט אל שנינו, היגעים, המיוזעים ומרוטי העצבים ממתח, בעיניו הגדולות והעגלגלות, כלא מבין, ונדמה היה לנו, שתכף הוא יאמר את המשפט המתבקש מאליו – Did I do that?
אבל ברור שהתקדמתי, כי, לפחות הפעם, בניגוד למורה הנהיגה שלימד אותי לנהוג בנעורי, הנוכחי לא ירד מהרכב ונישק את הקרקע בסוף השיעור… 🙂
בשורה התחתונה
יתכן שעבור אנשים מסוימים (או ברכבים מסוימים) נהיגה היא דבר אינטואיטיבי שאינו נשכח, עבורי היא פחות.
ולכן, הדבר הטוב ביותר שעשיתי עבור עצמי בחלק הזה (חוץ מזכריה, כמובן), הוא לקחת שיעור נהיגה, שיחזיר אותי מסטייט אוף מיינד של "הולכת רגל" לסטייט אוף מיינד של "נוהגת" (בתקווה, שמתישהו, אגיע גם לסטייט אוף מיינד של "נהגת" 🙂 ).
חוזרים לנהיגה לאחר תקופה ארוכה?
אל תתמודדו עם האתגר לבד
דברו איתנו,
יש לנו מה להציע לכם!
ISEACK@DRIVETIME.CO.IL
A Site by